מדוע מגזר המים בארה"ב לא חדשני מספיק, ומה ניתן לעשות לשינוי המצב?

באוגוסט האחרון פורסם דוח של המרכז למדיניות דו-מפלגתית (Bipartisan Policy Center – BPC) בארה"ב, שכותרתו "להגביר את החדשנות במערכת המים של אמריקה". לדברי מחברי הדוח, כשליש ממשקי הבית האמריקאים עלולים לגלות שמים אינם ברי השגה עבורם עד שנת 2022. בנוסף, ב-10 השנים הקרובות צפוי להיות מחסור במים בכ-40 מדינות בארה"ב. כדי למנוע זאת, מגזר המים חייב להפוך ליותר חדשני. הדוח עוסק בחסמים המונעים חדשנות, ומציע מספר פתרונות אפשריים. הדוח טוען ש"חדשנות בתחום המים מביאה כמה יתרונות מוחשיים, ובכללם התייעלות, כך שהיא עוזרת למערכות המים לעמוד בדרישות הרגולטוריות, ומאפשרת הסתגלות טובה יותר ללחצים חדשים שצצים." לדוגמה, חוקרים בחברת Xylem גילו, שכל מגזר השפכים יכול לצמצם את הזיהום הקשור בחשמל בכמעט 50% ע"י הטמעת חידושים טכנולוגיים שקיימים כבר כיום.

דוגמה לחדשנות כזו היא שימוש במונים חכמים. נכון להיום, הסוכנות להגנת-הסביבה של ארה"ב (US EPA) מעריכה שב-10% ממשקי הבית קיימות דליפות שמבזבזות לפחות 90 גלונים של מים ביום. מונים חכמים יכולים לסייע באיתור מוקדם של דליפות, ובכך לצמצם את פחת המים. סוג נוסף של חדשנות שמוזכר בדו"ח הוא שינוי בשיטת החיוב לגביה על פי תעריף מותאם אישית. בשיטה זו, ספקים גובים תעריף נמוך עבור צריכת מים בסיסית, ותעריפים גבוהים יותר עבור צריכה נוספת. השיטה מעודדת את הצרכנים להימנע מבזבוז מים מיותר.

החסמים העיקריים שמונעים ממגזרי המים והשפכים להפוך לחדשניים יותר הם:

סיכונים: מכיוון שמים הם משאב כל כך בסיסי, תקלה במערכת ההפצה או באיכותם בעת ניסיון לשלב טכנולוגיות חדשות, יכולה להיות הרסנית. בנוסף, אפילו אם התקלה לא תגרום לבעיה חמורה, אפילו חשש לסיכון בריאותי, עלול לגרום לספק לשלם קנס משמעותי. סכנה נוספת הנגרמת בשל שילוב מוצרי IOT בטכנולוגיות מים היא איום של תקיפות סייבר, העלולים לגרום להפסדים משמעותיים ואף לשמש כנשק בידי טרוריסטים. האיומים הללו גרמו למגזר המים להימנע מסיכונים ככל הניתן, וכך ספקים בוחרים שוב ושוב להישאר מיושנים ואנטי-חדשניים.

עלות: המימון של הממשל הפדרלי והמדינות למגזר המים לוקה בחסר באופן ייסודי. במהלך השנים 2000-2013, מגזר המים קיבל רק 28 מיליון דולר לעידוד חדשנות. לשם השוואה, מגזר האנרגיה זכה ל 8 מיליארד דולר למטרה זו באותה תקופה. בנוסף, כפי שמפורט בדו"ח, "בעוד ש-90% ממערכות המים הן ציבוריות, המצב הפוך במגזר האנרגיה, כש-90% מספקי החשמל מופעלים ע"י חברה פרטית." חברות פרטיות העוסקות במים משקיעות כספים משמעותיים ברעיונות חדשניים, על מנת לשרוד בתחרות של השוק החופשי. לחברות ציבוריות, לעומת זאת, אין תמריצים כאלה.

רגולציות: בשל הסכנות לבריאות ולסניטציה, הרגולציה על מגזר המים היא לעתים מאוד בעייתית. בעוד חלק מהרגולציות נוקשות, פעמים אחרות הן מעורפלות. לדוגמה, נדרש להשתמש ב"טכנולוגיות הטובות ביותר הקיימות" לטיפול במזהמים, שהן ברות השגה מבחינה כלכלית. ה-EPA לא בהכרח קובע איך אמורים לעמוד בסטנדרטים האלה. דוגמה לכך היא שהסטנדרטים הפדרליים מתעלמים מההשפעות של חומרים בהם נעשה שימוש בתשתית אספקת המים. בגלל חוסר הבהירות הזה, כל מדינה מפרשת את הרגולציות באופן שונה. חלק בוחרות בפרשנות נוקשה יותר מאחרות. בכל הנוגע לביצועים, כ-78% מהרשויות המקומיות, ולרוב המדינות, יש הגדרה סגורה באילו חומרים ניתן להשתמש בפרויקט של תשתיות מים. זאת, על אף העובדה שעשויות להיות אפשרויות חדשניות יותר.

דוגמה נוספת להגבלה רגולטורית שנכפית ע"י כמה מדינות היא איסור על הסכמי P3s, כלומר, public-private partnerships – שת"פ ציבורי-פרטי. ה-P3s יכולים להופיע בכמה צורות, למשל כסוכנות ציבורית שחותמת על חוזה עם חברה פרטית לעיצוב ולבניית מתקן תשתית. במקרים אחרים, החברה הפרטית יכולה לנהל את התפעול והתחזוקה של המתקן לתקופת זמן מוגדרת על פי חוזה. סוכנות ציבורית יכולה גם להעביר מתקן או מערכת מים באופן קבוע לידי המגזר הפרטי. כך ניתן להסיר את הנטל והעלויות של הניהול והתחזוקה מהממשל המקומי, ולאפשר לחברה הפרטית לאסוף את התשלומים ממשלמי המסים. הסכמי P3s הוכחו כמאוד מקדמי חדשנות. זאת, בשל העובדה שמדובר בחברות המים הפרטיות שמשקיעות סכומים נכבדים במחקר ופיתוח של טכנולוגיות חדשות, על מנת לשמר את היתרון התחרותי שלהם ולהוריד עלויות.

פרגמנטציה: מגזר המים מאוד מבוזר. רוב מערכות המים הקהילתיות מספקות שירות לפחות מ-10,000 אנשים. יתרה מכך 55% מכלל המערכות משרתות אוכלוסיה של פחות מ-500 אנשים. מערכות קטנות חסרות את המשאבים הדרושים כדי לממן פרויקטים חדשניים, ולעתים לא מצליחות להבין את החשיבות שלהם. כאשר מסתכלים על ההפסדים של ספק כל כך קטן, הם יכולים להיראות לא משמעותיים, אך כאשר משלבים כמה מהם יחדיו, ההפסד הופך משמעותי הרבה יותר. מחברי הדו"ח טוענים כי "עיסוק בחסמים השונים שמציבה הפרגמנטציה יהיה נחוץ באופן יסודי לצורך הפחתת האפקטים שיש לסיכונים, לעלויות ולרגולציות על פיתוח ואימוץ פתרונות חדשניים."

הדו"ח של BPC מספק גם  כמה הצעות להתמודדות עם הבעיות האלה:

לעודד שיתופי פעולה בתוך מגזר המים. שיתופי הפעולה יכולים לבוא כהסכמי P3s, כ"אשכולות" אזוריים (Clusters – שיתופי פעולה של מכוני מחקר, אוניברסיטאות, ספקים וחברות פרטיות), הדבר דורש הגדלת התקציב הפדרלי לתכנית האשכולות של EPA, ה-EPA's clusters programs. הדו"ח ממליץ גם לייסד מרכזים לחדשנות בתשתיות המים ברמת המדינות.

להגדיל את המימון של מגזר המים. האגודה האמריקאית של מהנדסים אזרחיים ASCE, מעריכה כי מגזרי המים והשפכים זקוקים יחדיו לתוספת מימון בסך 105 מיליארד דולר עד 2025. חלק מהכסף אמור לשמש כתמריץ לקידום בגישות חדשניות לשיפור ביצועים. לדברי מחברי הדו"ח, הצלחת מהלך שכזה מחייבת שינוי תרבותי בקרב ההנהלות והארגונים.

לתמוך באופן ישיר במחקר ובפיתוח, הן ברמה האזורית והן ברמה הפדרלית. זה כולל לספק פלטפורמה לבחינה של טכנולוגיות ורעיונות חדשים, בסביבה נטולת סיכונים לפני הטמעתם בשטח.

להפחית רגולציות שמונעות חדשנות, כולל עדכון של כל הרגולציות הרלוונטיות, והסרה או שינוי של כל רגולציה שמהווה מחסום לא נחוץ בפני חדשנות. כמו כן, מומלץ ליצור אמות מידה להערכת טכנולוגיות מים שיהיו מאושרות ע"י התעשייה, וכן לתחזק "רשימה טובה" של טכנולוגיות שעברו תהליך שכזה.

 


המרכז למדיניות דו-מפלגתית (Bipartisan Policy Center – BPC) הנו ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח ש"מעביר פתרונות מדיניות ערכיים ומעשיים מבחינה פוליטית דרך אנליזה קפדנית, משא ומתן דקדקני ותמיכה אגרסיבית." המרכז נוסד בשנת 2007 ע"י ארבעה מנהיגי רוב בסנאט לשעבר, שניים מכל מפלגה.

הדו"ח נכתב ע"י כוח המשימה לענייני מים של ה-BPC. המועצה המבצעת של כוח המשימה, מורכבת משלושה ראשי ערים לשעבר (אחד מהם, הנרי סיסנרוס, שימש גם כשר העשירי לדיור ולפיתוח עירוני), מאלדי וורנוק (סגן נשיא בכיר ב- American Water) ומפטריק דקר (הנשיא והמנכ"ל של חברת Xylem).

כתיבת תגובה

איך אנחנו יכולים לעזור לך?