בריטניה גועשת לאחרונה עם האפשרות להלאים את תאגידי המים. מייקל גוב, מזכיר המדינה לענייני איכות סביבה, מזון וכפר, אמר במפורש שתאגידי המים “טעו במגוון דברים” ושהם-“צריכים להשתפר” או שיעמדו בפני רגולציה קשה. גוב איננו היחיד שמתלונן ומפלגת הלייבור של ג’רמי קורבין כבר הבטיחה שאם תעלה לשלטון הסקטור יעבור שינויים מהותיים. כפי שאמר ג’ון מקדונאל, שר האוצר בממשלת הצללים הבריטית: “רכבת, מים, אנרגיה, הדואר הממלכתי- אנחנו לוקחים את כולם חזרה לידינו.”
הלאמתם של תחומים דוגמת מים, אנרגיה ותקשורת החלה בבריטניה ב-1989, במקור במטרה לאזן את פער התקצוב שנוצר בשנות השמונים כתוצאה מאינפלציה. כך הוקמו עשרה תאגידי מים חדשים שגוב תיאר ובצדק כ-“מונופולים טבעיים”, חברות שאת איכות תפוקתן מסדירים המוסד לפיקוח מי שתייה (DWI) וסוכנות הסביבה, ושעל הסדרת תעריפיהן אמון הרגולטור הבריטי Ofwat. למרות שהפרמטרים הללו, איכות ותעריפים, מציגים הישגים מרשימים והתייעלות לאורך השנים, התלונות רק הולכות וגדלות. החששות עלו סביב השקעה בלתי מספקת של רווחי החברה חזרה אל תוך הסקטור- מה שהביא להגברת שיעור ההלוואות של אותן חברות וחוב של כמעט £40 מיליארד. גרוע מכך, תשלומי דיוידנטים בעשור האחרון היו גבוהים משיעור הרווחים הממשיים לאחר מס. להוסיף על כך את שיעור הריבית על החוב שעומד על כמעט £500 מיליון והתוצאה היא חשבון מים הגבוה ב-£100 בשנה לכל משק בית בריטי.
אי הסיפוק הגובר מהדהד בקול גם במדיה, והוא רק עולה עם החשבונות הטופחים של התושבים. המספרים, כמובן, מבלבלים- ותלויים במי תשאל עליהם. על פי טענות התאגידים החשבונות כיום הם כ-30% פחות ממה שהיו יכולים להיות אם תחום המים היה נשאר במגזר הציבורי. תרחיש ה”מה אם” הזה מאותגר בידי דו”ח NAO (או בשמו המלא National Audit Organization) מ-2015, שהראה שתעריפי המים דווקא עלו מאז ההפרטה ב-40%. במובן מסוים ההלאמה הגיונית וזאת משום שמחקרים מראים שהיא יכולה לצמצם ב-£2.3 מיליארד את עלויות התאגידים. זה פתרון מפתה במיוחד עכשיו שערים כמו פריז וברלין לקחו חזרה את המושכות לסקטור המים המקומי. מנגד, מחקרים אחרים (של Social Market Foundation) מראים שהלאמה עלולה דווקא לעלות יותר משהיא תחסוך– סביבות £90 מיליארד. יתרה מכך, זו עובדה ידועה שעל אף מכלול הבעיות הפוטנציאלי בתאגידים הם אכן השקיעו בשיפור ובתשתיות הרבה יותר משהשקיעה המדינה, סביב £85 מיליארד ב-20 השנים הראשונות מאז 1989. בהתחשב בכל הגורמים הללו, מתן פתרון הולם- הלאמה או הפרטה- הופך למורכב יותר.
בריטניה איננה המדינה היחידה בה תאגידי המים עומדים בפני ביקורת. גם בישראל, בה עד 2001 מים היו תחום האחריות של עיריות מקומיות, השוק מופרט למחצה. עם 55 תאגידי מים הסקטור הישראלי מפולג בהרבה מזה הבריטי, ועדיין התלונות עליו דומות. מבקר המדינה יוסף שפירא הצהיר בשנה שעברה שחלק מתאגידי המים “מנוהלים ברשלנות עד כדי הפקרות”- אמרה בוטה שמשקפת את הרצון הציבורי העולה בהלאמה, בדיוק כמו בבריטניה. ועדיין, המצב בישראל מורכב בהרבה; הרי שעיריות בארץ שולטות הלכה למעשה בתאגידים, מה שהופך אותן לאחראיות לא פחות למושא תלונותיו של שפירא. יחד עם זאת, זו גם אחת התכונות הראויות לציון במערכת הישראלית ההיברידית. עם רגישות טובה יותר ללקוחות ושליטה הדוקה יותר המודל הישראלי יכול להיות האמצע שבריטניה מחפשת: משהו בין ציבורי לפרטי- יעיל, אך בשליטה.
מקורות: