המשימה לערים חכמות בהודו (באנגלית: Smart Cities Mission או SCM) פגעה לאחרונה בנקודה רגישה אצל הרשת לזכויות דיור וקרקע (באנגלית: The Housing and Land Right Network או HLRN בקיצור), ארגון זכויות אדם מניו-דלהי. המשימה לערים חכמות שהושקה ב-2015 היא יוזמה ממשלתית ליצירת 100 ערים חכמות בהודו עד 2020. נכון ליוני של השנה, 40 ערים כבר נבחרו להשתתף בפרויקט. במקור ההצעה עלתה מטעם מפלגת המרכז ההודית (NDA) ומטרתה: “להניע צמיחה כלכלית ולשפר את איכות חיי האוכלוסייה על ידי מתן אפשרות לפיתוח מקומי ושימוש בטכנולוגיה, במיוחד כזו שתביא לתוצאות חכמות”. הקושי הגדול של ה–HLRN עם התוכניות המוצעות הוא ההשלכות שיהיו להן על עניי העיר– הרס מגורים, פינוי בכוח ותמונה מעורפלת להחריד באשר למחירי הדיור בערים החדשות לאחר שיוקמו.
חששות נוספים מרחפים סביב עלייתה של מדיניות סובבת מידע ולא מרוכזת אזרח כתוצר לוואי של היוזמה, ולכן אחד מיני הפתרונות הרבים שמציע ה-HLRN הוא ביסוסה של אג’נדה בדבר פיתוח בר קיימא- כזו שתתרכז במיוחד בשכבות החלשות. לעניין הישענותה הכבדה של הודו על השקעות זרות עבור היוזמה, השקעות שלא תמיד עומדות בקנה אחד עם הצרכים המקומיים, הארגון דורש קווים מנחים נוקשים יותר למשקיעים. אם מדיניות כזו אכן תותווה בהודו, היא תשפיע על משקיעים זרים ופרטיים. בין כה וכה, החששות שחושף הארגון רלוונטיים ואוניברסאליים,ומוכיחים בבירור שמודעות חברתית מהווה חלק משמעותי בדיון אודות ערים חכמות ברמה הגלובאלית.
מקורות: