מחקר חדש בשם “Grand theft water and the calculus of compliance”, שהתפרסם לקראת סוף חודש אוגוסט בכתב העת האנגלי “Nature Sustainability”, מתאר בעיה עולמית רחבה בדבר גניבת מים בהיקפים עצומים: בין שלושים לחמישים אחוזים מהמים העולמיים.

חוקריו טוענים כי על אף שבאופן אינסטינקטיבי אנו לא נוטים לראות מים כמשאב מוגבל, בפועל מולקולת המים, H₂0, הינה משאב סופי (ואף נדיר באזורים מסוימים). לטענתם, מציאות כזו של מחסור הופכת את גניבת המים לבעיה חמורה שיש לפעול לפתרונה ועם זאת, הם מאשימים את הממשלות שאינן פועלות דיו להשיג שליטה בנושא.

החוקרים התבססו במחקרם על ענף החקלאות, שנחשב כיום לצרכן המים הגדול בעולם (שבעים אחוזים מהמים העולמיים נצרכים על ידו). בקרבו הם בחנו שלושה ענפי גידול תעשייתיים: מריחואנה בקליפורניה, תותים בספרד וכותנה באוסטרליה, כאשר המשותף להם הינו שגניבת המים והסיכונים המתלווים אליה משתלמים יותר מאשר שמירה על התקנות המקומיות. מצב זה נובע הן מחשש החקלאים מתקופות בצורת עתידיות והן מפני שהם אינם מסכימים שהגנה סביבתית לשמירה על מים, עדיפה על פני צרכים כלכליים.

לפי החוקרים, באוסטרליה יש מקרים מתמשכים של אי עמידה בתקנות המים, דבר הנגרם מתחושתם של מגדלי הכותנה שגישתם למקורות המים הטבעיים מוגבלת. בצפון קליפורניה, באזורים שבהם מגדלים מריחואנה באופן חוקי, הסיכוי הנמוך לגילוי גניבות מים הופך את הגניבה ל”מעשה חקלאי רציונלי”. בספרד, גידול התותים נעשה באזורים רגישים אקולוגית ובביצות מוגנות, כאשר גם שם למגדלים יש לגיטימציה לגניבת מים, מתוך ציפייה שלאכיפה כנגדם תהא השלכות מועטות. גניבת המים בספרד אף הפכה לעניין כה שגרתי, אשר הוביל עם הזמן למעשי אלימות כנגד רשויות שניסו להגן על מאגרי המים הטבעיים.

בעקבות המקרים הללו, החוקרים מציגים את חוסר הפעולה הפוליטי, המשפטי והמוסדי של הממשלות העולמיות ומצביעים על חוסר הבנתן הרגולטורית של ערך המים. לטענתם, העונשים בנושא גניבת מים אינם משמעותיים ואף מגדילים את הסיכון לגניבות, ולכן יש צורך באמצעי איתור ואכיפה דומיננטיים יותר. בסופו של דבר החוקרים קוראים לממשלות לדרוש שיתוף פעולה מהרשויות המקומיות, להעלות את המודעות שבבעיית גניבות המים ולחשוף את הציבור לנזק ארוך הטווח שעלול להיגרם לו.