כשאין עדויות חותכות אודות סיכון הציבור קשה לקבוע מדיניות שתהיה עליה קונצנזוס דרך כלים ממשלתיים. עקרון הזהירות נולד בכדי לסייע במצבים שכאלו, ומתאר “מדיניות בצל אי הודאות”. בהקשר זה הסיסמא שנשמעת יותר מכל היא ש”עדיף ללכת על בטוח”. מתוך כך התערבות רגולטורית ודאי לגיטימית, אפילו אם העדויות התומכות במידת הזהירות חלקיות וההשלכות הכלכליות שלה גבוהות.
עקרון הזהירות הוא עקרון ליבה בתקנות רגולטיביות שונות ברחבי האיחוד האירופאי, בשונה מארה”ב ואסיה. כמה תחומי טכנולוגיים כמו עריכה גנטית, ננוטכנולוגיה וגיאו-הנדסה אקלימית מעוכבים באיחוד האירופאי בשל סיכונים לא וודאיים עבור בני אדם והסביבה. כך אירופה מצויה הרחק מאחורי ארה”ב ואסיה בפיתוח גידולים מהונדסים גנטית בגלל שתהליך השגת האישורים באיחוד קשה להחריד. לא פעם עקרון הזהירות משומש באיחוד האירופאי כמחסום לחדשנות מדעית וטכנולוגית, מה שמביא לאבדות כלכליות בקרב המדינות החברות.
המדיניות הבלתי מאוזנת תוארה היטב בידי שר הסביבה הבריטי לשעבר, אוון פטרסון, בתחילת החודש: “האיחוד האירופאי מתעקש על פרשנות קנאית ל”עקרון הזהירות” ובכך חונק הזדמנויות לחדשנות ומשתעבד לרגשותיהם של האקטיביסטים הרועשים ולא לעדויות והעצות המדעיות. הגוש האקולוגי מכתיב את המחשבה בבריסל וקבוצות ירוקות מקבלות מלגות נדיבות כדי שיוכלו לפעול למען רגולציות שאחר כך ידרשו השקעה תקציבית גבוהה לאוכפן.”
בשנה האחרונה אנחנו רואים יותר ויותר סימנים לשינוי. פורום הסיכון האירופאי ושולחן היצרנים העגול מקדמים מדיניות חדשה בשם “עקרון החדשנות”. המדיניות החדשה קוראת לבחינה מחדש של כל תכנית או מדיניות מוצעת ואת ההשפעה שיכולה להיות להן על חדשנות. אם התכנית מונעת חדשנות נדרשת עליה חשיבה מחדש. שני העקרונות אמורים להיות משומשים זה לצד זה, תוך הכרה בצורך להגן על החברה והסביבה ובמקביל יגן עם על יכולתה של אירופה לחדש.
אין ספק כי קבוצות ירוקות ופעילים חברתיים ינסו להתנגד למאמץ לאזן את עשרים השנים האחרונות. אם אירופה רוצה לקחת חלק במשחק החדש הנקרא חדשנות- עליה לחשב מסלול מחדש.