לא רואים את הסוף באופק: תעריפי המים העולמיים עולים ב-3.91% בשנת 2017

דו"ח התעריפים העולמי לשנת 2017 של חברת המודיעין GWI , ובו מידע שנאסף מ-452 ערים ברחבי העולם, מראה מגמת עלייה ממוצעת של 3.91% במחירי המים והביוב. הממוצע העולמי עומד על $2.06 לקו"ב מים- כשהמחיר בדרום אסיה הוא הנמוך ביותר ($0.14 לקו"ב) ובדנמרק הגבוה ביותר ($7.07 קו"ב). מגמה זו אינה חדשה, וזה בולט במיוחד במקומות דוגמת ארה"ב, שם שיעור הצמיחה השנתי (CAGR) של מחירי המים בחמש השנים האחרונות עמד על 5%.

דוגמה מצוינת לתסבוכת האמריקאית היא שיקאגו, עיר בה תעריפי המים הוכפלו בחמש השנים האחרונות לפי הדו"ח האחרון של חברת Circle of Blue. "הרווח החדש יסייע לעיר להכפיל את קצב החלפת תשתיות המים הישנות" הייתה הסיבה שניתנה בגין הקפיצה החדה בתעריפים, בה צודדו נציגי רשויות המים בשיקאגו ובכל מקום אחר שחווה עלייה מסוג זה. רשות המים והביוב בעיר פיטסבורג (PWSA), בה עלו תעריפי המים ב-18% בשנת 2017, מתכוונת להשתמש בכסף שנוסף לה על מנת לממן את החלפתן של תשתיות שהוקמו עוד טרם מלחמת האזרחים ובכדי לשדרג את מערכות המחשוב הישנות. מטרות דומות במקומות אחרים מסבירות את התופעה הגלובאלית של העלייה בתעריפי המים, טוען דו"ח חברת GWI.

שדרוגים ושיפורים דוגמת אלו הנעשים בפיטסבורג נתקלים לא פעם בהתנגדות ציבורית על אף חשיבותם המכרעת לשימור מאגרי ואיכות המים. כשעל גבם עול המיסים, אזרחים רבים מרימים צעקה כנגד העלאת מחיר מוצר שנתפס כזכות אנושית בסיסית: מים. על אף שברמה התיאורטית אספקה של מים נקיים איננה נחשבת מותרות- עבור רבים היא אכן כזו. לא רק עבור מי שגר במדינות בהן כמות המים מצומצמת אלא גם בעבור תאגידי המים שמצופים לספק מוצר טוב יותר באותו מחיר נמוך. כדי לעמוד בסטנדרטים המודרניים ספקים נדרשים לתשתיות טובות יותר ולטכנולוגיה החדשה ביותר- דברים שעולים לא מעט. כדי לכסות על ההוצאות הציבור משומש כמקור הכנסה, אך האם זה נכון?

סינגפור היא דוגמה נוספת לאותה השיטה. תוך התכווננות לעצמאות בתחום המים עד 2060, סינגפור מתמסרת כעת למחקר והשקעה בחדשנות בתחום- ולכן העלתה את המחירים בפעם הראשונה מזה 17 שנים. בשנתיים הבאות מחירי המים בסינגפור מצופים לעלות ב-30% על מנת לעמוד במטרה שהוצבה בידי משרד התשתיות (PUB) להגיע לעצמאות של 85%. עם המימון של PUB בשירותי ניקוז וביוב המחירים בסינגפור נותרים נמוכים יחסית לאלו של אירופה או אמריקה, אבל עם השקעה משוערת של 4 מיליארד דולר במיזם מצד המשרד הקפיצה במחירים מעלה את אותה השאלה המהדהדת במקומות אחרים- מי, בדיוק, יש לצפות שישלם בעבור המים שלנו?

התשובה, כפי שרואים בחשבונות, היא הצרכן. מדובר בפתרון תמוהה כשמשווים את תחום המים לתחום האנרגיה, בו שיעור הגידול בתעריפים נותר סטאטי. במדינות מפותחות אספקה קבועה של חשמל היא דרישה בסיסית, ובשונה מן המים מחירי החשמל צנחו באסיה ובאירופה בשלוש השנים האחרונות, ובאמריקה נותרו יציבים למדי. גם תחום המים וגם תחום האנרגיה התפתחו במהרה כשזה נגע לטכנולוגיה- ולשניהם נדרש כסף כדי לעשות כן.

בלי בלי בלי

ועדיין, תחום המים הוא שאינו מצליח לנהל את המשאבים שלו בצורה מספקת כך שהוא נדרש לחפש משאבים חיצוניים. במובן זה ישראל מתפקדת כאנומליה- מדינה שבה מחירי המים בחמש השנים האחרונות ירדו ב-30% ($1.86 לקוב, הרבה מתחת לממוצע העולמי). יחד עם זאת, המצב הנוכחי בכל מקום שאינו ישראל, מצייר את עתיד המים בגוונים מהוססים: האם המחירים ימשיכו ויעלו עד אין קיץ כדי לכסות את עלויות התחזוקה השוטפת והפיתוח ההכרחי או שמא הצעקה העולה תיצור מודל עסקי יעיל יותר?

 


מקורות:

על הדו"ח של GWI

התסבוכת בשיקאגו

השינויים בתעריפים בסינגפור

כתיבת תגובה

איך אנחנו יכולים לעזור לך?